: ספר סימן עט

הקודם הבא

מי שאמר הלל קודם שבירך על הלולב אי יכול עוד לברך

ב"ה ר"ח הרחמים התשכ"ט ברוקלין נ"י יצו"א.

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם ג"א פ"ה חוב"ט חו"פ וכו` כש"ת מוה"ר יעקב סג"ל לעבאוויטש אבד"ק קאפיש - כעת ביהמ"ד גבעת פנחס ברוקלין נ"י בעמ"ח ס` משנת יעקב.

אחדשכת"ר בידידות כנהוג,

ספרו היקר משנת יעקב קבלתי בזמנו. ורק לאות שעיינתי בדבריו היקרים הנני בהערה אחת מה שראיתי בסי` פ"ו הביא תשובת מרן בבית שערים א"ח סי` שנ"א במעשה בע"ה אחד שנכנס לביה"כ בשעה שהציבור אמרו הלל והוא ג"כ הצטרף עמהם ואמר הלל ועשה הנענועים כמצותו ואחר כל המעשה אמר יה"ר הנדפס קודם נטילת לולב ורצה לברך עליו בחשבו כי בלי זה לא יצא ידי חובתו ומרן שם העלה דאין צריך לברך עוד אחר ההלל ואם בירך הוא ברכה לבטלה וכת"ר השיג עליו ממ"ש באשל אברהם מהד"ת להגה"ק מבוטשאטש מי שקודם שבירך על הלולב אמר הלל עושה הנענועים אם הי` דעתו להדיא לברך אח"כ יש בכלל כוונה זו שאינו יוצא ידי חובתו עד אז ויכול לברך אח"כ ואין קפידא במה שעשה הנענועים וכתב כת"ר דזה כדעת השואל בבית שערים וכן העלה מעכת"ר.

ולפענ"ד צדקו דברי מרן ואין מדברי הא"א סתירה לדבריו ואדרבה ראי` מפורשת לדבריו ז"ל דהני מילי תרי דיני הם דמעשה הבי"ש מיירי בע"ה שלא ידע שיצא בלי היה"ר ולקח האתרוג להלל סתם בלי שום כוונה להיפוך וע"ז קיי"ל סתמן לשמן וכהא דאמרו בגמ` סוכה מ"ב ע"א הא מדאגבהיה נפק ביה ואמר אביי כשהפכו ורבא תי` דהוציאו בכלי הרי דבע"ה כיון דאגבהיה נפק ביה כיון דאין בו דעת להבין ולכוין שלא לצאת ועיין תוס` סוכה ל"ט ע"א ד"ה עובר דהיפוך כונה מהני אלא שהוא לא כיון ההיפוך ולכן נפק ביה. אבל הא"א מיירי במי שהי` דעתו להדיא שיברך אח"כ א"כ ידע שיוצא בלי ברכה אלא שדעתו היתה שלא לצאת בלי ברכה הוה זה בכלל היפך כוונה וכמ"ש הא"א דיש בכלל כונה זו שאינו יוצא ידי חובתו עד אז והיינו שהוא מתכוין שלא לצאת אבל כל שלא כיון כלל אלא שלא ידע שהוא יוצא כן א"כ כיון שבאמת טעה הוא והעיקר שיוצא כן יצא ידי מצותו ואין לברך עוד דהוי ברכה לבטלה וז"ב בס"ד.

ומה שהביא בשם בכורי יעקב דעד אמירת הושענות יכול עוד לברך רק לאחר הושענות לא יברך והטעם דגם אחר ההלל יש עוד מצוה בלקיחת לולב בשעת הושענות ודמי למש"כ תוס` פסחים דף ז` דיכול לברך אחר ההגבהה כיון דצריך עוד לנענע בשעת ההלל ומוסיף הבכורי יעקב דגם בשעת הושענות כך (בסי` תרנ"א ס"ק כ`) ובהגהות זהב שבא הוסיף דא"כ גם אחר ההלל יכול לברך דמה שיקח הלולב גם לאחר כך הוא מצוה והביא ראי` מתוספות סוכה ל"ט ותוס` הרשב"א פסחים אלא דא"כ גם בהולך לביתו היו אנשי ירושלים בידם ד` מינים א"כ גם אז יוכל לברך והניח בצ"ע לברך אחר ההושענות אבל עד ההושענות יכול לברך כדעת הבכורי יעקב.

הנה בתשובה אחת להגאון הצדיק הישיש מוה"ר ישראל וועלץ שליט"א כתבתי מהא דאנשי ירושלים דלכאורה תקשה מינה להשג"א שאסר להוציא הלולב לאחר שנטלו בביתו ובספרי משנה הלכות ח"ג כתבתי מזה לישב קושית הח"ס מגמ` סוכה מ"א ע"ב ע"ש בסי` פ"ד ומיהו בתשובה אחרת הבאתי משבולי הלקט סי` שס"ח שכתב הא ברייתא דכך הי` מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לביהכ"נ ולולבו בידו וכו` ובירושלמי גרסינן כך הי` מנהגן וכו` עד אסור בהנאה וכתב יש מוכיחין מכאן דמכי נפיק אינוש באתרוגא והניחו אסור לטלטלו ולא אישתרי אלא למצותו ואחרי כן אסור ככל דין מוקצה ותימה לאחי ר` בנימין לומר שיהא אסור לטלטל וכו` ובתוספתא ספ"ב דסוכה ר` יוסי אומר יו"ט ראשון של חג כיון שיצא בו אסור לטלטלו ע"כ. והמג"א תרנ"ב סק` כ"ח כ` ד"מ איתא בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו וכו` והא"ר הביא דברי הרמ"א והמג"א והביא אח"כ מתניא רבתא ס"ס פ"ח דפסק כירושלמי ובאמת כי הם דברי השב"ל כידוע דספר התניא מועתק משבלי הלקט. ועיין ביאור הגר"א יו"ד סי` רס"ו סק"ג שהשיג על הרמ"א בענין טלטול האיזמל לאחר המילה והשיג עליו דאישתמיטתיה דברי ירושלמי ותוספתא מפורשת ובתשובה הנ"ל ישבתי דברי הרמ"א ז"ל דהרמ"א חולק אירושלמי. [ועיין עוד לעיל סי` מ"ז.]

ולפ"ז אמרתי דאפשר דוקא בני ירושלמי שהלכו באתרוגיהן ולולביהן ולא הסיחו דעתן ולא הניחו הלולב מידם הוא דאכתי הוה בכלל המצוה אבל בסתם בנ"א שאין דרכם בכך אין זה בכלל המצוה ואדרבה הרי אסור לטלטלו אח"כ והאיך יאמר שהוא בכלל המצוה ועיין שו"ת עונג יו"ט סי` מ"ז ושו"ת אבני נזר סי` תמ"ח ודבריו צ"ע. ועיין תוס` וריטב"א ר"ה ט"ז שכתב אי מותר לתקוע שופר יותר מהתקיעות שתקנו ז"ל משום בל תוסיף וכתב דליכא בל תוסיף אלא במה שאדם עושה מעצמו ומוסיף ברכה משלו ככהן וכיוצא בזה אבל מה שעמדו חכמים ותקנו ליכא בל תוסיף ומשום בל תגרע, עוד כתב דלעשות מצוה שנפטר בה פעם אחת כגון לאכול מצה ב` פעמים כזית או ליטול לולב ב` פעמים ליכא בל תוסיף כדאמרינן בכהנים שחוזר ומברך כמה פעמים ביום והארכתי הרבה בדבר בתשובה הנ"ל.

עכ"פ היוצא לדידן דאף דאית לן דעת הירושלמי ודעת התוס` שנראה דכל זמן שהאתרוג עדיין בידו מברך מ"מ הרי דא הוא מחלוקת בבלי וירושלמי וא"כ לדעת הירושלמי דוקא בכה"ג מברך כ"ז שעדיין בידו והתוס` בעצמן בסופו דחקו לישב ולחלק בין אתרוג לציצית ע"ש גם כי כנראה דתלוי באדם ובכוונתו לענין זה אי רוצה לקיים המצוה בכל עת ואי דרכו בכך וראי` ברירה שהרי מעשים בכל יום אשר בנ"א מביאים לולביהם לביהכ"נ בידיהם ואח"כ מברכין עליהם אף דכיון דאגבהיה נפק ביה וע"כ משום דאכתי צריך לומר הלל ונענועים אבל כל שכבר עשה המצוה מה שדרכו בכך ליכא שום ספק לפענ"ד דאין לברך עוד ויפה כתב מעכ"ת דאין לברך בהושענות הגם כי יש לחלק גם בזה אי נוהג כמנהג ספרד שאומרים הושענות מיד אחר ההלל שאז ליכא היסח דעת ובין הנוסח אשכנז שאומרים הושענות אחר מוסף כמובן.

אלה דברי הטרוד שהספקתי לרשום בין הפרקים והנני מוכרח לקצר וכל טוב ממנו לא יבצר וי"ר שיזכה להפץ מעינותיו חוצה ולהרבות דעת תורה עד כי יבא שלה ולו יקהת עמים המברכו בברכת כוח"ט בספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים בלב ונפש.

מנשה הקטן